בג"ץ 5803/19 — פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5803/19 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ע' ברון כבוד השופטת י' אלרון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרת: עו"ד רונית פינקלשטיין פסק-דין השופט מ' מזוז: עתירה המכוונת נגד פסק דינו של המשיב 1 - בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול) - מיום 17.7.2019, בגדרו נדחה ערעורה של העותרת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: בית הדין האזורי) מיום 8.1.2019, בה נקבע היקף זכויותיה בדירת מגורים בה התגוררה עם המשיב 2 וילדיהם במהלך חיי נישואיהם. לצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שישהה את החלטת בית הדין האזורי לפיה על העותרת לפנות את דירת המגורים, וזאת עד להכרעה בעתירה. ואלו עיקרי העובדות הצריכות לענין: במסגרת הליך הגירושין בין בני הזוג נידונו זכויות הצדדים ביחס לדירת מגורים אשר נרכשה לאחר נישואיהם, אך נרשמה על שם המשיב 2 בלבד. נקודת המוצא עליה הסכימו הצדדים היא שאין מחלוקת לגבי נכסים אחרים הרשומים על שם הבעל בהם תתבצע חלוקה שווה. עוד הוסכם, ביחס לדירת המגורים מושא ההליך דנן, ש-56% משווי הדירה בעת רכישתה אכן מומנו על-ידי המשיב 2. אולם, באשר ל-44% הנותרים התגלעה בין הצדדים מחלוקת. המשיב 2 טען כי מדובר בכספים שהביא עמו טרם הנישואין ועל כן זכאי הוא למלוא הזכויות בדירה, ואילו העותרת ביקשה להכיר בזכותה למחצית משווי הדירה מכוח כוונת שיתוף ספציפי בנכס, ולחילופין ביקשה להכיר בזכותה למחצית מ-44 האחוזים הנותרים, שמקורם לטענתה בפרי עמלם המשותף. ביום 15.3.2017 קבע בית הדין האזורי כי דירת המגורים שייכת לבעל בלבד ולא תיכלל בחלוקת המשאבים שצברו הצדדים לאורך שנות נישואיהם, בציינו כי לא הוכח שהאישה תרמה מכספה למימון יתרת 44 האחוזים מושאי המחלוקת, ובלאו הכי הסכום שנטען כי תרמה הוא זניח ולא יכול להקנות זכות שיתוף בדירה לאשה. כמו כן נדחתה טענתה לפיה זכאית היא לשיתוף מלא בדירה נוכח נשיאתה בנטל משק הבית. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הגדול אשר התקבל בחלקו ביום 8.1.2018. בית הדין הגדול קבע כי לעותרת זכות בשווי 5% מערך הדירה; ערעורה ביחס לכוונת השיתוף הספציפי בדירת נדחית. אף על פי כן, הותר לה לשוב ולפנות לבית הדין האזורי בבקשה שיבחן את טענת השיתוף הספציפי וזאת במסגרת בירור מקיף ביחס להשקעות ולשיפוצים שנעשו בדירה, שכן סוגיה זו טרם התבררה. על החלטות אלו הוגשה עתירה לבית משפט זה על-ידי העותרת (להלן: העתירה הראשונה) וזאת מבלי שפנתה לבית הדין האזורי לצורך בירור סוגיית השיפוצים בדירה, כמצוות בית הדין הגדול. משכך, עתירתה נדחתה על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין האזורי ואי מיצוי הליכים (בג"ץ 1532/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (10.4.2018)). משנדחתה העתירה הראשונה, פנתה העותרת לבית הדין האזורי וזה מינה שמאי שנתן הערכתו בענין השיפוץ וההשבחה לצורך מתן החלטה בסוגיה. בהתאם לכך ניתנה ביום 8.1.2019 החלטה כדלקמן: חמשת האחוזים משווי הדירה, להם זכאית העותרת, שיעורם 77,500 ₪; שיעור ההשבחה ושווי השיפוץ, בהינתן חלוף הזמן והתיישנות הבניה, אינם מקימים עילה לשיתוף ספציפי בבית המגורים, ולכן תביעת העותרת בגין עילה זו נידחת; העותרת זכאית למחצית מעלות ההשקעות בנכס בסך 33,000 ₪; על העותרת להתפנות מדירת המשיב 2 בתוך 60 יום. על החלטה זו הגישה העותרת ערעור נוסף לבית הדין הגדול. במסגרתו טענה כי מתן ההחלטה מבלי לקיים דיון בנוכחות הצדדים קיפח את זכויותיה הדיוניות וסתם את הגולל בעניינה. עוד טענה בענין זה כי החלטת בית הדין האזורי עומדת בניגוד להנחיית בית הדין הגדול מיום 8.1.2018, וכי שגה בית הדין האזורי בקביעתו, על בסיס הערכת השמאי, כי לא קמה עילה לתביעתה לשיתוף ספציפי בנכס. ערעור זה נדחה ברובו על-ידי בית הדין הגדול בפסק דין מנומק מיום 17.7.2019 בציינו כי לא נמצא פגם כלשהו בהליך או בשיקול הדעת של בית הדין האזורי. יחד עם זאת, הורה בית הדין הגדול כי המערערת רשאית להמציא בכתב את השגותיה על חוות הדעת השמאית בפני בית הדין האזורי, וזה יבחן האם יש צורך לעדכן את שיעור זכויותיה בנכס, שנקבעו על סך של 110,500 ₪. יצוין כי מהחלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.2019 עולה כי העותרת לא המציאה השגותיה לבית הדין. מכאן העתירה שלפנינו. במסגרתה נטען כי שגה בית הדין הרבני הגדול שעה שלא הכריע בסוגיית השיתוף הספציפי בפסק דינו, ועתה מבקשת העותרת מבית משפט זה להפוך את החלטת בית הדין הגדול ולקבוע כי הוכחה טענת השיתוף הספציפי בדירה וכי העותרת זכאית למחצית משוויה, או לכל הפחות למחצית מ-44 האחוזים שבמחלוקת; כמו כן נטען כי בפסק דינו של בית הדין הגדול ובהחלטת בית הדין האזורי יש משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי, בניהול הליך הוגן ותקין ושהם עומדים בסתירה להוראות החוק והפסיקה. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מבלי לבקש את תגובת המשיבים. הלכה היא עמנו כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהן מוגבלת למקרים חריגים שבהם נפל בהחלטות פגם מהותי כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (בג"ץ 7395/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 11 והאסמכתאות הרבות שם (21.1.2008)). כך בעניינים מהותיים, ועל אחת כמה וכמה שעה שמדובר בעניינים דיוניים, בהם מסור מראש שיקול דעת רחב לערכאה המנהלת את הדיון (בג"ץ 6144/14 צ'רטקוב נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 9 (15.9.2014)). העתירה שלפנינו נסובה כולה על טיעונים ערעוריים ואינה מקימה עילה להתערבותנו. סוף דבר: העתירה נדחית ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. בנסיבות הענין, ומשלא נתבקשה תגובת המשיבים, איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו באלול התשע"ט (‏15.9.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 19058030_B01.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il