בג"ץ 465/23 — צלאח אגריוי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 465/23 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר העותרים: 1. צלאח אגריוי 2. זידאן אבו מאדי 3. עבד אלצמד אגריו 4. מחמד אגריוי 5. אדהם אבו מאדי נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. שר הביטחון 3. המפקד הצבאי לאיו"ש 4. משטרת ישראל 5. חברת גזור פי אלארד (חברון) בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי תאריך ישיבה: י"ח טבת תשפ"ו (7 ינואר 2026) בשם העותרים: עו"ד סאמר שחאדה בשם המשיבים 4-1: עו"ד רן רוזנברג, עו"ד יונתן סיטון, עו"ד מטר בן ישי בשם המשיבה 5: עו"ד אברהם משה סגל פסק-דין 1. העתירה שבפנינו כוונה לכך שהמשיבים 4-1 (להלן: המדינה), ובהם המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ומשטרת ישראל, יסייעו לעותרים בעשיית דין עצמית לצורך הגנת חזקתם הנטענת בנכס מקרקעין, בהתאם לסמכויותיהם מכוח הצו בדבר מקרקעין (סילוק פולשים) (יהודה והשומרון) (מס' 1472), התש"ס-1999 (להלן: צו סילוק פולשים). 2. באופן יותר ספציפי, העתירה שהוגשה ביום 16.1.2023 נסבה על נכס הממוקם במקרקעין לא רשומים ולא מוסדרים בעיר העתיקה בחברון, אשר לטענת העותרים שייך להם והיה נתון בחזקתם. בתמצית, העותרים טענו כי ביום 28.7.2022 פלשו לנכס אזרחים ישראלים, תפסו בו חזקה שלא כדין והתיישבו בו. העותרים הדגישו כי בסמוך לאחר מכן הוציאו גורמי הצבא צו סגירה ביחס לאזור שבו ממוקם הנכס. אולם, כך נטען, הפולשים המשיכו להחזיק בנכס ופניותיהם של העותרים למדינה לצורך קבלת סיוע בהשבת החזקה בו לידיהם לא הועילו. 3. מבלי לפרט את ההשתלשלות הדיונית במלואה, יצוין כי בתגובה המקדמית מטעם המדינה מיום 15.2.2023 נטען כי המבנה אינו מאוכלס עוד, כך שהעתירה התייתרה. לצד זאת צוין כי "צד שלישי" פנה לרשויות האזור בטענה שרכש את הזכויות בנכס, וכי הדבר נמצא בבירור. לגופם של דברים, המדינה טענה כי לנוכח קיומה של מחלוקת קניינית בנוגע לזכויות בנכס אין מקום למעורבות של הרשויות בעניין בהתאם למבוקש. בהמשך ההתדיינות, ביום 15.11.2024, המדינה הוסיפה וציינה כי "הצד השלישי" הציג בפניה תשתית ראייתית לפיה גורמים מטעמו החזיקו בנכס כבר מחודש אוגוסט 2021, דהיינו: כשנה לפני מועד הפלישה לכאורה שעליו הצביעו העותרים. עוד הובהר כי בסיור שהתקיים ביום 23.6.2024 נמצא שהנכס מאוכלס על-ידי ישראלים. מכל מקום, המדינה עמדה על כך שקיימת מחלוקת לגבי זהות המחזיקים בנכס קודם לפלישה הנטענת (כלומר, לפני יום 28.7.2022), והטעימה כי בנסיבות אלה אין מקום לשימוש בסמכויות לפי צו סילוק פולשים. 4. ביום 7.1.2026 התקיים דיון בעתירה שבמהלכו הובהר לצדדים כי על הטענות העובדתיות להתמקד בשאלת החזקה בנכס עובר ליום 28.7.2022. בסיום הדיון הצדדים התבקשו להגיש את טענותיהם בעניין. עוד יצוין כי ביום 10.2.2026 חברת גזור פי אלארד (חברון) בע"מ (להלן: החברה) הגישה בקשה להצטרף כמשיבה בהליך וטענה כי היא בעלת הזכויות והמחזיקה בנכס. ביום 16.2.2026 הורינו על צירופה של החברה כמשיבה 5 להליך. 5. בשלב זה הגישו כלל הצדדים השלמות טיעון מטעמם. העותרים טענו כי הם צירפו מסמכים המלמדים ברמה מספקת על זיקתם לנכס, ובכלל זה מסמכי ירושה, נסחים של מס רכוש ותצהיר מטעמם. לטענתם, הנכס נבנה לפני למעלה מ-150 שנה ושימש למגורי משפחתם לאורך דורות. עוד הסבירו העותרים כי לאחר שבשנת 2001 הוגבלה הגישה אליו בעקבות המצב הביטחוני, הם הוסיפו להחזיק בנכס בדרך של ביקורים, תחזוקה, שמירה על הדלתות והשערים, נעילה באמצעות מפתח, וכיוצא באלה – פעולות המלמדות על חזקה מטעמם עד ליום 28.7.2022. 6. בשונה מכך, החברה טענה כי היא פעלה לרכישת הזכויות בנכס עוד בשנת 2021 וכי בתוך כך ביום 30.8.2021 נמסרה לה החזקה בנכס, שאותה היא מימשה באמצעות הצבת שומר מטעמה, שהוא תושב האזור. החברה הוסיפה וטענה כי ביום 28.7.2022, מועד הפלישה הנטענת, השומר שהוצב בנכס הוחלף באזרחים ישראלים. להודעה צורפו, בין השאר, היתר עסקה ביחס לנכס מיום 15.6.2023 ובקשה לרישום ראשון שלוותה במסמכים המלמדים כי החזקה בנכס הייתה בידי החברה, לרבות צילומים של עבודות שבוצעו בנכס וחשבונות חשמל. 7. המדינה מצדה ציינה כי העותרים הציגו "תצהיר בודד של אחד מבני המשפחה" לתמיכה בטענותיהם, בעוד החברה תיארה "שרשרת פעולות ענפה המבססת את טענתה להחזקה בנכס". לעמדת המדינה, מכלול הראיות המינהליות שהובאו נוטה לטובת החברה, ומכל מקום קיימת אי בהירות ביחס לשאלת החזקה בנכס עובר ליום 28.7.2022. על רקע זה, המדינה חזרה על עמדתה לפיה הגרסאות העובדתיות שהוצגו מחזקות את המסקנה שבנסיבות העניין אין מקום להפעיל את הסמכויות מכוח צו סילוק פולשים. 8. ביום 10.7.2026 העותרים הגישו תגובה נוספת מטעמם שאין צורך לתארה בפירוט. די יהיה בכך שנציין כי העותרים התנגדו לתמונה העובדתית שציירו החברה והמדינה, וטענו כי הראיות שהוצגו מטעמם מספיקות כדי לבסס את חובתה של המדינה לפעול להחזרת החזקה בנכס לידיהם. 9. בשים לב למחלוקות שהתעוררו בשאלת החזקה בנכס במועד הרלוונטי ביום 26.7.2026 ניתנה החלטה נוספת שבה הודגש כך: "עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין חולק על כך שביום 28.7.2022 חל שינוי בזהות הנוכחים בנכס. לצד זאת, נותרה מחלוקת באשר לחזקה בפרק הזמן שלפני כן. העותרים טוענים כי הם החזיקו בנכס עד לאותו מועד, ואילו [החברה] טוענת כי גורמים מטעמה החזיקו בנכס כבר מיום 31.8.2021". על רקע זה, התבקשו העותרים והחברה להגיש השלמות טיעון נקודתיות נוספות. אלה הוגשו ביום 5.8.2026. 10. בסופה של התדיינות ממושכת הגיעה עת הכרעה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה לפיה אין מנוס מדחייתה של העתירה בשלב הנוכחי. כידוע, סעיף 3 לצו סילוק פולשים קובע הסדר להגנת החזקה במקרקעין באזור יהודה ושומרון, במתכונת דומה לזה שחל בתחומי המדינה לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). ההסדר האמור ממוקד בשאלת החזקה בנכס בלבד, ואין צורך להידרש במסגרתו לשאלת הזכויות הקנייניות במקרקעין. אולם, יש להניח תשתית ראייתית בסיסית ביחס למצב החזקה בנכס קודם לשינוי שחל בזהות הנוכחים בו, המשתנה בהתאם לשאלה שבמחלוקת. בהקשר הרלוונטי לענייננו נקבע כי "כאשר שוררת אי בהירות בשאלה מי היה המחזיק בפועל במקרקעין טרם הפלישה הנטענת, אין זה מתפקידה של המשטרה להכניס ראשה לעניין זה" (בג"ץ 384/09 הקרי נ' משטרת ישראל תחנת השכונות, פסקה 5 (2.2.2009) (ההדגשה במקור)). במלים אחרות, על הרשויות לסייע לבעל החזקה במקרקעין "רק אם יוכח, ברמת שכנוע גבוהה, דבר התקיימותם של התנאים המקימים למבקש זכות לעזרה עצמית" (בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי נ' השר לענייני ביטחון פנים, פ"ד נט(1) 331, 334 (2004)). הדברים נפסקו בכל הנוגע לסעיף 18 לחוק המקרקעין, אך עקרונות אלה הוחלו גם ביחס להפעלת סמכויות מכוח צו סילוק פולשים, המבוסס על רציונל דומה (ראו: בג"ץ 4470/18 אלזעתרי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.7.2019)). 11. כאמור, עניינם של העותרים משתייך לקבוצת המקרים שבה המחלוקת נעוצה בשאלת החזקה בנכס בפועל עובר לפלישה הנטענת. הצדדים פרסו בפנינו תשתית נרחבת והציגו את ראיותיהם בעניין. בשלב הנוכחי איננו נדרשים להכריע במחלוקת זו לגופה, אלא לבחון אם העותרים הצליחו לבסס את טענותיהם לעניין החזקה בנכס ברמת הוודאות הנדרשת להוכחת חובתם של המשיבים לפעול לעזרתם. התשובה לכך היא שלילית. גם לאחר הזדמנויות חוזרות ונשנות שניתנו להם, לא עלה בידי העותרים להפיג את אי הבהירות העובדתית ביחס למצב העניינים ששרר בנכס עד ליום 28.7.2022. בנסיבות אלה, לא ניתן להיעתר לסעדים שהתבקשו ודין העתירה להידחות. ניתן להציג את הדברים גם כך: החובה לסייע בפינוי פולשים מוטלת על רשויות אכיפת החוק. בהליך של ביקורת שיפוטית על הימנעותן של הרשויות להושיט סיוע כזה יש לבחון האם הוצגה לרשויות תשתית שציידה אותן במידע המאפשר להן לפעול. בנסיבות העניין, לא כך נעשה. 12. יודגש כי מסקנה זו אינה משליכה כהוא זה על מצב הזכויות הקנייניות בנכס ואף לא מכריעה באופן קונקלוסיבי בשאלה העובדתית בדבר החזקה בנכס. התוצאה שאליה הגענו מוגבלת לסוגיה של הפעלת סמכויות בידי רשויות המדינה לפינוי הנכס. טענותיהם של כלל הצדדים עודן שמורות לצורך נקיטת הליכים אזרחיים, שבגדרם יוכלו השאלות האמורות להתברר עד תום. 13. סוף דבר: העתירה נדחית. במכלול הנסיבות ובשים לב לספקות העובדתיים המשמעותיים, כמו גם לצפי בדבר התדיינות נוספת בהמשך – לא ראינו לעשות צו להוצאות. ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ו (31 אוגוסט 2026). דפנה ברק-ארז שופטת חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט