בג"ץ 4596/10 — עו"ד לילוף יוסף נ. כב' הנשיאה בית משפט העליון דורית בייניש

פסק-דין בתיק בג"ץ 4596/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4596/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: עו"ד לילוף יוסף נ ג ד המשיבים: 1. כב' הנשיאה בית משפט העליון דורית ביניש 2. כב' השופטת עדנה ארבל 3. כב' השופטת מרים נאור 4. בנק איגוד לישראל בע"מ עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי נשיאת בית המשפט העליון ד' ביניש, השופטת ע' ארבל והשופטת מ' נאור (להלן: המשיבות) ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק הדין שניתן על ידן בתיק ע"א 4340/06, מיום 21.4.2010, וכן מדוע קבעו כי החומר שהוגש לבית המשפט על ידי בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: המשיב או הבנק) היווה חלק מהחומר המצוי בתיק בית המשפט וכן ליתן טעם מדוע הנשיאה ד' ביניש דחתה את בקשת העותר לעיון חוזר בבקשה לביטול פסק הדין האמור. 2. ואלו הן בתמצית העובדות הצריכות לעניין: העותר, עורך-דין במקצועו, השקיע וסחר באופציות על שוק המעו"ף במסגרת חשבון הבנק שניהל אצל המשיב 4. במהלך התקופה בה ניהל העותר את החשבון, נערכו בינו לבין הבנק מספר הסכמים בנוגע לאופן ניהול החשבון, לרבות הסכם פשרה והסכם פשרה משלים המעניק תוקף להסכם הראשון תחת מספר שינויים שקיבלו תוקף של פסק דין. בשלב מסוים, סבר הבנק כי העותר מפר הסכמים אלה, עקב חריגות שנתגלו בחשבונו. בגין יתרה זו הגיש הבנק נגד העותר תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום החוב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בהסכמת הצדדים ניתנה למערער רשות להתגונן, וזאת בעילה כי הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לעשותן והפר את ההסכמים שנכרתו בין הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו מיום 4.8.2003, כי העותר לא הפר את ההסכמים שנערכו בינו לבין הבנק, ולפיכך על הבנק לשאת במלוא יתרת החובה שבחשבון העותר. על פסק דין זה הוגש ערעור על ידי הבנק לבית משפט זה (ע"א 8226/03). בפסק הדין מיום 21.11.2005, נקבע כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בשאלה האם הבנק ביצע פעולות שהוא לא היה רשאי לעשותן. בפסק דינו המשלים מיום 10.4.2006, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת הבנק וקבע כי הבנק פעל בהתאם להסכמים בין הצדדים ואילו העותר הוא אשר הפר את הוראות הסדר הפשרה אליו הגיעו. על פסק דין זה הגיש העותר ערעור לבית משפט זה (ע"א 4340/06). בפסק דינו מיום 21.4.2010, דחה בית משפט זה את הערעור וקבע כי לא עלה בידי העותר לעמוד בנטל ההוכחה שרבץ עליו להוכחת קו הגנתו לפיו הבנק ביצע פעולות שלא היה רשאי לעשותן או כי הפר את ההסכמים השונים בינו לבין העותר. נגד פסק דין זה הוגשה עתירה זו. 3. עיקר טענות העותר הוא כי שגה בית משפט זה עת ביסס את פסק דינו על "נוסח מודפס" של הסכם הפשרה שנערך בינו לבין הבנק. על פי הנטען, נוסח זה "מזויף" כדבריו ושונה מהסכם הפשרה המקורי אשר נערך בכתב יד. משכך, הוא טוען, יש לבטל את פסק הדין בהיותו פסק דין שהושג במרמה. בנוסף הוא טוען, כי לא היה מקום להכריע שהסכם הפשרה "המודפס" היה חלק מהחומר המצוי בתיק בית משפט, שעה שהסכם הפשרה היחידי שקיבל תוקף של פסק דין היה בכתב יד. לטענתו, שגה בית משפט זה עת דחה את טענתו באשר להבדל הקיים בין שני הנוסחים רק בגין השלב בו הועלתה הטענה. עוד הוא טוען, כי שגה בית משפט זה בקובעו, בבקשה לביטול פסק הדין, כי גם הנוסח של הסכם הפשרה בכתב יד אינו מלמד בהכרח שהבנק לא היה רשאי לכתוב אופציות במסגרת מימוש התיק. לבסוף, משיג העותר נגד דחיית בקשתו לעיון חוזר בבקשה לביטול פסק הדין שהושג לשיטתו במרמה מהטעם שאין יסוד לבקשה. כל שכן, כאשר הוא הצהיר כי הנוסח המודפס של הסכם הפשרה לא נמצא באמתחתו. 4. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. עניינו של העותר נדון כבר בפני שתי ערכאות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק ומבוסס על החומר הראייתי שהוצג בפניו, לרבות שמיעת עדויות. בית משפט זה בחן את טענותיו של העותר לעומקן ולרוחבן ודחה אותן אחת לאחת. איננו מוצאים כל דופי בהליך שהתנהל ובמסקנות שהוסקו. השגותיו של העותר, רובן ככולן, מופנות נגד קביעות עובדתיות, אותן אימץ בית משפט זה. השגותיו אלו אינן אלא הבעת אי שביעות רצון מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט. השגות אלו נושאות עימן נופך ערעורי. נופך זה מעקר את העילה המשמשת יסוד לעתירה. בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות שניתנו במסגרת סמכותם כדין של הערכאות השיפוטיות- ודאי לא לגבי בתי משפט רגילים ובפרט לא לגבי בית המשפט העליון (ראו בג"ץ 3144/10 חיננזין נ' נשיאת בית המשפט העליון (27.4.10); בג"ץ 739/10 יהודה נ' השופט גרוניס (1.2.2010); בג"ץ 9979/09 רוזנקרנץ נ' בית המשפט לעניינים מנהליים ת"א (21.12.2009); בג"ץ 9713/09 ג'יי.בי.ג'יי מזון בע"מ נ' השופט דנציגר (7.12.2009); בג"ץ 7612/08 זעקוק נ' לשכת התכנון והבנייה ברית אל (9.6.2009); בג"ץ 3208/09 בכרי נ' בית המשפט לערעורים מחנה עופר (16.4.2009); בג"ץ 6284/07 קליין נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.10.2007); בג"ץ 6794/06 נימני נ' מדינת ישראל (31.8.2006)). התערבותו של בית משפט זה מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה. תחימת סמכויות זו חיונית היא לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה, בה כל בית דין וכל בית משפט פועל מכוח הסמכות שהתווה לו המחוקק. בהיבט המעשי, שמירה על כללי הסמכות יש בה גם למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר שעשוי להיווצר בגין כפל התדיינות. גישה זו משתלבת היטב עם עקרון סופיות הדיון ורוחב שיקול הדעת שיש להעניק הן לערכאה המבררת והן לערכאה הערעורית (ראו בג"ץ 4549/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (16.6.2010)). סוף דבר: העותר לא גילה עילה שבדין המצדיקה קבלת העתירה. דין העתירה להדחות על הסף. בהעדר תגובה אין צו להוצאות. ניתן היום, י' בתמוז התש"ע (22.6.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10045960_Z02.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il