בג"ץ 4202/12 — מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל נ. משרד התחבורה

פסק-דין בתיק בג"ץ 4202/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4202/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג העותרת: מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל נ ג ד המשיבים: 1. משרד התחבורה 2. שר התחבורה עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים בשם העותרת: עו"ד נידאל עות'מאן; עו"ד סאמח עיראקי בשם המשיבים: עו"ד אורי קידר פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו עתירה למתן צו על תנאי ולמתן צו ביניים כנגד משרד התחבורה והשר העומד בראשו (להלן: המשיבים) ליתן טעם מדוע לא יבוטל מכרז מס' 1/2012, שעניינו הקמה ותפעול של מערך המבחנים העיוניים הנדרשים לצורך קבלת רישיון נהיגה (להלן: המכרז), ומדוע לא יתפרסם מכרז חדש שיאפשר לנבחנים מישובים ערביים להיבחן סמוך למקום מגוריהם. 1. העותרת טוענת כי דינו של המכרז להתבטל מכיוון שהוא לוקה בחוסר הגינות ובחוסר סבירות קיצונית, בשים לב לעובדה כי ברשימת עשרים הישובים בהם אמורים לקום מרכזי בחינות נכלל רק ישוב ערבי אחד ובשים לב למיקומם הגיאוגרפי של עשרים הישובים שברשימה, המעיד על היעדר ההתחשבות בפריסה הגיאוגרפית של הישובים הערביים בארץ. נטען כי על פי נתוני משרד התחבורה למעלה ממחצית מהנבחנים במבחנים העיוניים לקבלת רישיון נהיגה ניגשים לבחינה בשפה הערבית ולפיכך המכרז שמתעלם מנתונים אלו לוקה בחוסר סבירות קיצונית. עוד נטען כי ההחלטה שלא להקים מרכזי בחינות בערים מרכזיות שבהן קיימים ריכוזי אוכלוסיה ערבית, כגון הערים רהט, טירה, טייבה, אום אל פאחם וסחנין, פוגעת באופן ממשי באוכלוסיה הערבית ויוצרת הפליה פסולה. 2. לאחר שעיינתי בעתירה הוריתי לעותרת להתייחס לשאלה מדוע לא תופנה העתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים, נוכח פריט 5 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק). העותרת הגישה תגובה קצרה בה ציינה כי מדובר אמנם במכרז ספציפי שהוצא על ידי משרד התחבורה אך מכרז זה מעורר שאלות עקרוניות בדבר הפלית האוכלוסיה הערבית בישראל ובדבר מדיניות ההפליה שנהוגה, כך נטען, במשרדי הממשלה השונים. העותרת ציינה כי בפנייתה לבית המשפט הגבוה לצדק היא "מצפה כי לבית המשפט מעבר להכרעה בנושא הספציפי תהיה אמירה כללית אשר יכולה להוות כתקדים שישמש נר לרגליהם של מקבלי ההחלטות במשרדי הממשלה השונים כאשר יחליטו בעתיד על הוצאת מכרזים שונים" וציינה כי היא סבורה שהשפעתה של החלטה של בית המשפט הגבוה לצדק תהיה "אפקטיבית ומחייבת יותר" מאשר הכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים. העותרת הבהירה כי היא אינה צד למכרז נשוא העתירה אלא משמשת כעותרת ציבורית, אשר ניגשת לבית המשפט בעניין ציבורי בעל השלכות על חלק ניכר מהחברה הערבית ולכן גם אם ישנה סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שחשיבות העניין מחייבת לטענתה פניה לבית המשפט הגבוה לצדק. 3. נוכח הודעת העותרת, ומבלי להביע עמדה בשאלת הסמכות, הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. המשיבים טוענים בתגובתם כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה. המשיבים ציינו כי עתירה נוספת בעניין המכרז דנן הוגשה ביום 29.5.2012 לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, והיא עודנה תלויה ועומדת והטיעונים בה דומים מאד לטיעוני העתירה הנוכחית (עת"מ 54652-05-12 אלמנאר עמותה לטיפוח וקידום ערכים חברתיים וחינוכיים בחברה נ' שר התחבורה). לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי, נוכח העובדה שלא צורפו לעתירה צדדים רלוונטיים (המציעים במכרז) ונוכח השיהוי בהגשתה. מעבר לכך, לטענת המשיבים דין העתירה להידחות לגופה כיוון שאינה מגלה עילה. נטען כי החלטת הרשות בנוגע למיקום מרכזי הבחינות הינה החלטה סבירה שהתקבלה בהליך תקין תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים ואינה מגלה עילת התערבות. 4. דין העתירה להידחות על הסף. במרכזה של העתירה עומדות טענות העותרת כנגד מכרז שפרסם משרד התחבורה. עניין זה מצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהתאם לפריט 5 לתוספת הראשונה שקובע: "מכרזים – עניני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, ועניני מכרזים של רשות מקומית, שענינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לביצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שענינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין". כמו כן, מקובלת עלי טענת המשיבים כי עניינה של העתירה נופל גם בגדרי פריט 14(א) לתוספת הראשונה לחוק שקובע: " תעבורה – (א) החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בעניני רישוי ובטיחות של נהגים, רכב, שירותי אוטובוסים, שירותי מוניות והוראת נהיגה, למעט החלטות שר, ולמעט כל ענין שבסמכות בית משפט לתעבורה". הנה כי כן, לעותרת קיים סעד חלופי – הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. 5. בבחינת למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לטענת העותרת כי העתירה נוגעת בסוגיות עקרוניות אשר דורשות התייחסותו של בית המשפט הגבוה לצדק. כידוע, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, וייתכנו עתירות שמפאת חשיבותן, רגישותן או דחיפותן המיוחדת יישמעו לפני בית משפט זה מבלי שיופנו לבית המשפט לעניינים מנהליים, על אף שהן כלולות בתוספת הראשונה לחוק והיה מקום להגישן תחילה לבית המשפט לעניינים מנהליים. יחד עם זאת, נקבע לא אחת כי מדובר במקרים חריגים ונדירים והטעם לכך הינו, בין היתר, כי פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בעתירה מנהלית ממילא מקנה לעותרים זכות ערעור לבית המשפט העליון ועל כן במרבית המקרים אין מקום לתת יד ל"קיצורי דרך" [ראו למשל: בג"ץ 2371/04 וולף נ' רשות שדות התעופה (לא פורסם, 14.3.2004); בג"ץ 1802/12 יונה נ' משרד התחבורה (לא פורסם, 14.3.2012)]. איני סבור שמקרה זה נופל לקבוצת המקרים החריגים והנדירים. 6. משהגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי, סבורני כי אין צורך להכריע בטענת המשיבים כי היה מקום לדחותה על הסף גם מחמת שיהוי בהגשתה. כמו כן, מטבע הדברים אמנע מלהתייחס לטענות הצדדים לגופו של עניין, אשר יידונו ויוכרעו על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים. סוף דבר, דין העתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים להידחות על הסף. העותרת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, י"ט בתמוז תשע"ב (9.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12042020_W04.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il