פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 3955/00
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' ביניש
העותר: דוד קשני
נגד
המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי
2. הקרן לטיפול בחסויים
3. מח' הרווחה - עיריית רעננה
עתירה למתן צו על-תנאי
פסק-דין
העותר הוא אחיה של החסויה מרים קשני (להלן - החסויה). הוא הגיש, בשם החסויה, עתירה זאת למתן צו שיחייב את המוסד לביטוח לאומי (המשיב 1; להלן - המוסד) לשלם לחסויה גימלת סיעוד לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, במקום גימלה לשירותים מיוחדים לפי חוק זה, המשולמת לחסויה היום. העותר טוען בעתירה כי המוסד מצא את החסויה, בשנת 1998, זכאית לגימלת סיעוד, אך הוא מתנה את תשלום הגימלה בכך שתוגש לו בקשה מתאימה על ידי הקרן לטיפול בחסויים (המשיבה 2), המשמשת מאז שנת 1995 אפוטרופוס על רכושה של החסויה. כיוון שהקרן לטיפול בחסויים אינה מוכנה לבקש מן המוסד להחליף את הגימלה לשירותים מיוחדים בגימלת סיעוד, החסויה ממשיכה לקבל גימלה לשירותים מיוחדים, הנמוכה באופן משמעותי מגימלת הסיעוד שהיא זכאית לה. לכן, טוען העותר, על בית המשפט להורות למוסד להחליף את הגימלה לשירותים מיוחדים בגימלת סיעוד.
עתירה זאת אינה ההליך הראשון בו נקט העותר, בשם החסויה, בעניין הנדון. בשנת 1997 הגיש העותר, בשם אחותו החסויה, עתירה (אחת מיני רבות) לבית משפט זה (בג"ץ 5010/97). בפסק הדין ציין בית המשפט כי העותר משמש כאפוטרופוס על גופה של החסויה, אך לא אפוטרופוס על רכושה. בית המשפט הוסיף ואמר כי העותר "ייטיב לעשות אם מכאן ולהבא יבדוק לפני פנייה לבית המשפט, אם עתירתו מתייחסת לגופה או לרכושה של אחותו, ובכל הדרוש לרכוש ישתף פעולה עם האפוטרופוס שנקבע לכך". העתירה נדחתה.
לאחר מכן הוגשו על ידי העותר, בשם החסויה, בעניין הנדון בעתירה זאת, תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו (ע"ב 1617/98) וערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 267/99). שני ההליכים נסתיימו בפסקי דין שדחו את דרישת העותר להמרת הגימלה. אחד הטעמים שבתי הדין לעבודה נתנו להחלטתם היה, שאין לעותר מעמד בהליכים משפטיים בעניין הגימלה של החסויה, שעה שהקרן לטיפול בחסויים היא האפוטרופוס על רכושה של החסויה.
על אף האמור בפסק הדין של בית משפט זה (בבג"ץ 5010/97) ובפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 267/99), חזר העותר והגיש עתירה זאת, הוא ולא הקרן לטיפול בחסויים. ואם אין בכך די כדי לדחות את העתירה, קיים טעם נוסף לדחיית העתירה על הסף. מפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה עולה כי כיום לא נותרה בפי העותר טענה כלפי הקרן לטיפול בחסויים, שכבר אינה עומדת בסירובה לבקש מן המוסד את המרת הגימלה לשירותים מיוחדים בגימלת סיעוד. נהפוך הוא. הקרן לטיפול בחסויים הגישה למוסד, במהלך ההתדיינות בבית הדין לעבודה, בקשה להמרת הגימלה. אולם המוסד החליט, בכל זאת, לדחות את הבקשה, לאחר שבבדיקה חוזרת שנערכה לחסויה נמצא שאין היא זכאית לגימלת סיעוד. עוד עולה (מתגובת המוסד לעתירה) כי העותר לא השלים עם החלטת המוסד, והוא הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו תביעה לביטול ההחלטה, ותביעה זאת עודנה תלויה ועומדת (תיק 2322/00). אין צריך לומר כי בנסיבות כאלה, בהן עניין הגימלה מונח לפתחו של בית הדין לעבודה, אין צורך או מקום שבית משפט זה ידון במקביל באותו עניין. יתירה מכך. העתירה, כפי שנוסחה, אף אינה מאפשרת לבית משפט זה לדון בעניין הגימלה, שכן אין בעתירה כל התייחסות להחלטה הנוכחית של המוסד (ששינתה את ההחלטה משנת 1998) לפיה החסויה אינה זכאית לגימלת סיעוד.
לא למותר לציין כי בתגובה לשאלה של בית המשפט, הודיע העותר לבית המשפט ביום 8.8.00 כי הוא מוכן למשוך את העתירה אם יתברר לבית המשפט כי אין לה יסוד.
לפיכך אנו מחליטים לדחות את העתירה על הסף.
עתירה זאת הינה העתירה השתים-עשרה במספר המוגשת על ידי העותר לבית משפט זה בשם אחותו החסויה. בפסק דין (מיום 5.11.97) שדחה את אחת העתירות הקודמות אמר בית המשפט כך:
"כיוון שב"כ העותרת [העותר בעתירה שלפנינו] חוזר ומגיש תביעות ועתירות בעניינה של העותרת, ובהן גם כאלה שאין בהן כל ממש, אנו מבקשים להעיר כי אם יוסיף ויגיש תביעות או עתירות כאלה, הוא עלול להתחייב בתשלום הוצאות המשפט" (בג"ץ 4015/96, 6306/96 קשאני מרים נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם).
נראה כי העותר לא למד לקח מדברים אלה, והוא ממשיך להגיש לבית המשפט עתירות חסרות יסוד בעניינה של אחותו. לפיכך אנו מחייבים את העותר לשלם למוסד הוצאות משפט בעתירה זאת בסך 1,000 ש"ח.
ניתן היום, ט"ו באב התש"ס (16.8.00).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00039550.I03