בג"ץ 3497/17 — ד"ר עליזה רינג נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 3497/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3497/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותרת: ד"ר עליזה רינג נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. מדינת ישראל – משרד הבריאות 3. ההסתדרות הרפואית בישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד עודד שלזינגר בשם המשיבים 2-1: עו"ד דנה מנחה בשם המשיבה 3: עו"ד ורד ארד-דוד, עו"ד זהר גבע, עו"ד אסף ארזי, עו"ד נועה בר-שיר פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. בפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 9.10.2016 (ע"ע 66554-09-14, הנשיא י' פליטמן, השופטים ס' דוידוב-מוטולה ו-מ' טוינה, ונציגי הציבור א' וייץ ו-א' דומינסקי). 2. העותרת, שהיא רופאה, עבדה כמנהלת מרפאת החוץ הפסיכיאטרית לילדים ולנוער בבית החולים אברבנאל החל בשנת 1988. בתמצית, המחלוקת שניטשה בינה לבין המדינה כמעסיקתה נסבה על השאלה האם הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד, בעניין זכאותם של רופאי בתי חולים בתפקידי ניהול להגדלת שיעור הפרשות המעסיק לקרן השתלמות והגדלת מספר הימים של חופשת השתלמות בשכר (להלן: ההסכם הקיבוצי), חלות גם על מי שממלא תפקיד של מנהל מרפאת חוץ, כמו העותרת. יצוין כי המדינה ביצעה הפרשות כאמור לטובת העותרת לפי ההסכם הקיבוצי עד לשנת 2002, אך בשלב זה הפסיקה לעשות כן בטענה כי עד אותה עת הדבר נעשה בטעות. 3. העותרת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בטענה כי יש להחיל את ההסכם הקיבוצי אף על מנהלים של מרפאות חוץ. מאז הגשת התביעה האמורה התנהל הליך משפטי בין העותרת לבין המדינה, שכלל מספר שלבים דיוניים, שעיקריהם יובאו כאן בתמצית. תחילה, ניתן פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה שקבע כי ההסכם הקיבוצי, ובכלל זה ההוראות לביצוע ההפרשות האמורות בשיעור מוגדל, חל בעניינה של העותרת. הערעור שהגישה המדינה על פסק הדין התקבל בבית הדין הארצי לעבודה, והתיק הוחזר לבית הדין האזורי לעבודה תוך מתן הנחיות באשר להמשך הדיון, ומתן הוראה לצרף את המשיבה 3, ההסתדרות הרפואית בישראל, כצד נדרש להליך. בהמשך לכך, בית הדין האזורי לעבודה נתן פסק דין נוסף בתביעה, שבו חזר וקיבל את עמדתה של העותרת. אולם, הערעור שהוגש על פסק הדין התקבל בבית הדין הארצי לעבודה, זו הפעם ברוב דעות. בית הדין הארצי לעבודה קבע בפסק דינו כי נוסחו של ההסכם הקיבוצי ואופן יישומו לאורך השנים מעידים על כך שהוא לא נועד להעניק למנהלי מרפאות החוץ זכויות השתלמות בשיעור מוגדל. זהו פסק הדין שעליו נסבה העתירה. 4. העותרת טוענת כי העתירה מעלה סוגיות משפטיות עקרוניות בעלות השלכות רוחב על משפט העבודה הקיבוצי, וכן כי נפלו "טעויות משפטיות מהותיות" בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. בהמשך לכך, העתירה נדרשת בפירוט להנמקות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כמו גם בפסקי הדין הקודמים בעניין. בקליפת אגוז, העותרת מצביעה על כך שההסכם הקיבוצי יושם בפועל על מרבית בעלי התפקידים במצבה במשך תקופה לא מבוטלת, וכן מציינת שהפסקת התשלום של זכויות ההשתלמות המוגדלות של מנהלי מרפאות החוץ לא בוצעה בצורה אחידה מתוקף הנחייה אחת ברורה וגורפת אלא נעשתה בהדרגה ביחס לכל מנהל בנפרד על פני תקופת זמן של כעשר שנים. 5. המדינה טוענת כי דין העתירה להידחות. בעיקרו של דבר, נטען כי לא נפלה בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה כל טעות מהותית וכי העתירה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בבית משפט זה לביקורת שיפוטית על פסיקתם של בתי הדין לעבודה. עוד הוטעם כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, כחצי שנה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. המדינה מוסיפה וטוענת כי דין העתירה להידחות אף לגופה תוך העלאת טענות לגבי פרשנותו הראויה של ההסכם הקיבוצי. 6. לעומת זאת, ההסתדרות הרפואית לישראל, שהיא הצד השני להסכם הקיבוצי, מצטרפת לאמור בעתירה ולנימוקיה. ההסתדרות הרפואית לישראל מוסיפה ומדגישה את הדמיון הרב, לשיטתה, בין מנהלי מרפאות החוץ לבין מנהלי מחלקות ואת תחולת ההסכם על הרוב המכריע של מנהלי מרפאות החוץ במשך מספר רב של שנים. 7. לאחר שבחנו את הדברים אנו סבורים שדין העתירה להידחות על הסף. כידוע, אמות המידה להתערבותו של בית משפט זה בפסיקתם של בתי הדין לעבודה הן מצומצמות, הממוקדות במקרים חריגים שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין. במרוצת השנים נפסק כי אמת מידה מרכזית להתערבות היא חשיבותה הציבורית הכללית של הבעיה, השלכות הרוחב שנודעות לה או עקרוניות הסוגיה המתעוררת (ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-693 (1986); בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 90-88 (1997); בג"ץ 7333/15 פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 14 (7.3.2016); להרחבה, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 88-84 (2017)). הדברים מקבלים משקל רב במיוחד באותם מקרים שבהם פסיקתו של בית הדין לעבודה ממוקדת בתחומי מומחיותו המובהקים ובהיבטים קונקרטיים שלהם (ראו למשל: בג"ץ 5195/10 טיבי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 3 (19.7.2010)), ובכלל זה שאלת פרשנותו של הסכם קיבוצי (ראו למשל: בג"ץ 5343/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות המעו"ף נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (22.2.2010)). לא מצאנו כי העתירה הנוכחית, הנסבה למעשה על פרשנותו של ההסכם הקיבוצי שעומד בבסיסה, מקיימת אמת מידה זו. אין בדברים אלה, כמובן, כדי לגרוע מן החשיבות הנודעת להפקת הלקחים הנדרשת ממקרה זה, שבו אף המדינה מסכימה שחלו שיבושים באופן יישומו של ההסכם הקיבוצי. 8. סוף דבר: העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' בתמוז התשע"ז (‏4.7.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17034970_A04.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il