בן משה (אסיר) נ' מדינת ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2666/20 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון העותר: משה בן משה נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. בית המשפט העליון עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד מוטי אזולאי פסק-דין השופט י' אלרון: 1. בעתירה שלפנינו נתבקש הסעד של ביטול החלטתו של בית משפט זה (השופט נ' סולברג) ברע"ב 2173/20 בן משה נ' מדינת ישראל (5.4.2020) (להלן: ההחלטה ברע"ב 2173/20), בגדרה נדחתה בקשת העותר לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"א 31812-02-20 מיום 25.2.2020, אשר ביטל את החלטת ועדת השחרורים לשחרר באופן זמני את העותר ממאסרו. 2. העובדות הרלוונטיות לעתירה פורטו בהרחבה במסגרת ההחלטה ברע"ב 2173/20, ועיקרן יובא בתמצית. העותר, המרצה עונש מאסר רביעי, לתקופה של 15 חודשים, סובל מגידול תוך מוחי בעל ממאירות בדרגה נמוכה. מועד שחרורו הצפוי של העותר ממאסרו, בניכוי מינהלי, הוא 16.6.2020. 3. סמוך לאחר גזירת עונשו, פנה העותר לוועדת השחרורים בבקשה לשחררו שחרור מוקדם ממאסרו, נוכח החמרה במצבו הרפואי המצריך התערבות טיפולית אשר לטענתו אינה יכולה להינתן על ידי שב"ס. העותר תמך בקשתו בשתי חוות דעת רפואיות. המשיבה 1 התנגדה לבקשה, ותמכה מצידה את עמדתה בחוות דעת של רופא בשב"ס, וכן במידע מודיעיני המלמד על מסוכנותו הגבוהה של העותר. 4. בהחלטתה מיום 6.2.2020 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו הזמני של העותר ממאסרו לצורך קבלת טיפול רפואי, לפי סעיף 7(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק), שכן סברה כי "מדובר באסיר ששהותו במאסר עלולה לסכן את חייו באופן ממשי בשל מחלתו הקשה ובשל ההחמרה הממשית במצבו הרפואי". 5. כנגד החלטה זו עתרה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר הורה על ביטולה, לאחר שמצא כי ועדת השחרורים לא שקלה את מכלול השיקולים הרלבנטיים והחלטתה חרגה ממתחם הסבירות. נקבע, כי אין אינדיקציה או ממצא אובייקטיבי לכך שהגידול ממנו סובל העותר הוא גידול סרטני, ולכן שגתה ועדת השחרורים כאשר הסתמכה על סעיף 7(ב) לחוק; כי המשיב לא הוכיח שהמשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי כנדרש בסעיף 7(א) לחוק; כי לא הוכחה טענת העותר לפיה שב"ס אינו ערוך להעניק לו טיפול רפואי נדרש, כאשר בפועל שב"ס טיפל בו תקופה ממושכת ופינה אותו לבית החולים במקרה הצורך; כי לא הוצגה תכנית טיפולית מחוץ לכתלי בית הכלא, בפרט כאשר העותר הצהיר שאין בכוונתו לעבור ניתוח להסרת הגידול; וכי לא ניתן משקל לכך שהעותר נמנע מלעבור טיפול רפואי בתקופה שבין מאסרו הקודם – ממנו שוחרר בנסיבות דומות – למאסרו הנוכחי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי ועדת השחרורים לא נתנה משקל מספק למסוכנותו הגבוהה של העותר, הנלמדת בין היתר מעברו הפלילי המכביד. 6. העותר הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק הדין, בה טען כי אין בסיס עובדתי לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, וכי הותרתו במאסר מגבירה את הסיכון להידבקותו בנגיף הקורונה. ביום 5.4.2020 דחה בית משפט זה (השופט נ' סולברג) את הבקשה, לאחר שעיין במידע המודיעיני באשר למסוכנותו של העותר, וקבע כי: "מצבו הרפואי [של העותר – י' א'] אינו יכול 'לכסות' על כל חטאיו ופשעיו ולשמש לו 'גלגל הצלה'. כתבי אישום, הרשעות, מעצרים ומאסרים – לא הרתיעוהו, לא החזירוהו למוטב. דעותיהם של המומחים חלוקות באשר למחלתו, ובאשר ליכולתו של שב"ס להתמודד עמה. בנסיבות הללו ... כשחזקת תקינות דרך פעולתו של שב"ס עומדת לו, בכלל זה בעניין הרפואי העומד על הפרק, דומני, כי יש להעדיף את שיקולי שלום הציבור" (רע"ב 2173/20 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.4.2020)). בית המשפט הוסיף וקבע כי תנאי לשחרורו של אסיר חולה סרטן ממאסרו, לפי סעיף 7(ב)(1)(ב) לחוק, הוא הצורך בטיפול רפואי נחוץ שהשפעותיו קשות, וכי בנסיבות העניין, לא הוצגה תכנית טיפולים סדורה מעבר להצהרותיו של העותר בדבר רצונו לעבור טיפול. הודגש, כי אין די בהצהרות אלו לבדן, בפרט כשהן אינן שונות מהצהרות קודמות שנשא בעבר במסגרת בקשתו הקודמת לשחרורו ממאסר, בהן לא עמד. 7. מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה שב העותר על טענותיו כפי שהוצגו במסגרת הערכאות הקודמות שדנו בעניינו, ומוסיף כי ההחלטת השופט סולברג ברע"ב 2173/20 ניתנה "שלא כדין ובחוסר סמכות", וגרמה "לעיוות דין חמור" ו"לפגיעה בכללי הצדק הטבעי". עוד נטען כי ההחלטה לא נתנה משקל לסכנת החיים הנשקפת לו, לשיטתו, אם יוותר במאסר, וכי נסיבותיו החריגות מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. 8. דין העתירה להידחות על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית הדין הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי משפט אחרים, ובכללם בית משפט זה, למעט במקרים של חריגה מסמכות במובנה הצר, היינו כאשר בית המשפט מילא תפקיד שלא הוטל עליו בחוק, ואף זאת רק בהיעדר סעד חלופי העומד לעותר (ראו לאחרונה: בג"ץ 1846/20 מכלוף נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.2020)). בעתירה שלפנינו שוטח העותר טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, אשר נדונו ונדחו על ידי שתי ערכאות שיפוטיות. בנסיבות אלה, העתירה אינה מגלה עילה להתערבותנו. יחד עם זאת, נציין כי נכון יעשה העותר אם יפעל לקבלת תוכנית טיפולית סדורה ולאחר מכן ישוב ויפנה לוועדת השחרורים אשר תשוב ותדון בבקשתו. חזקה על שירות בתי הסוהר כי ימשיך להעניק לעותר את מלוא הטיפול הרפואי הנדרש כפי שנעשה עד כה. 9. העתירה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"א באייר התש"ף (‏5.5.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20026660_J01.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il