פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 2447/96
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
העותרים: מרדכי ודליה דוגמא
נגד
המשיבים: 1. מדינת ישראל
2. סגן הנשיא השופט החוקר נסים ממן
3. הדר מאיר
4. מנחם פישל
5. עמרי עתריה
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה: ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98)
בשם העותרים: עו"ד נחמיה יעקב, עו"ד יצחק חדד
בשם המשיבה 1: עו"ד חובב ארצי
בשם המשיב 4: עו"ד ראובן שרגיל
בשם המשיב 5: עו"ד הורוביץ רונן
פסק-דין
השופט מ' חשין:
ביום 22 באוגוסט 1993 טבע בנם הקטן של העותרים בבריכת השחיה שבלונה-גל בטבריה. הבריכה בה אירע האסון 50 מטר אורכה ו20- מטר רוחבה. הקטן טבע בחלק בו המים רדודים.
המשטרה חקרה בנסיבות האסון, בבקשה למצוא אם יש וראוי להעמיד מאן דהוא לדין. בסיום החקירה החליטה פרקליטות מחוז הצפון לסגור את התיק מחוסר ראיות.
העותרים עררו על ההחלטה לפני היועץ המשפטי לממשלה, ואולם גם היועץ המשפטי לממשלה הגיע לאותה מסקנה של פרקליטות המחוז והחליט לדחות את הערר.
עוד בטרם החליט היועץ המשפטי לממשלה לדחות את הערר, הגישו העותרים לבית-משפט השלום בקצרין בקשה לחקירת סיבת המוות של בנם הפעוט. החקירה נערכה, וביום 18.2.96 החליט השופט החוקר כי לא הוכח לו שנעברה עבירה אשר גרמה למותו של הקטן.
על החלטתו של השופט החוקר עותרים ההורים שלפנינו, ובקשתם היא שנורה את השופט החוקר כי יצווה על המדינה להגיש כתב-אישום נגד המשיבים 3, 4 ו5- - שני המצילים ומנהל האתר - בשל התרשלותם בהחזקת הבריכה.
אין חולקים על סמכותו של שופט חוקר סיבות מוות לצוות על פרקליט מחוז להגיש אישום בגין עבירה שבעניינה הובאו לפניו ראיות לכאורה; והוא כאמור בסעיף 32 לחוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח1958-. ואולם, כאמור באותה הוראת-חוק, חייב השופט להשתכנע כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח כי נעברה, לכאורה, עבירה על-ידי אדם פלוני, וגם כך "רשאי" הוא לצוות על העמדתו של אותו פלוני בפלילים. ובלשונו של הנשיא שמגר בפרשת ריצ'וול (בג"ץ 535/89 ריצ'וול נ' כבוד שופט בית משפט השלום בחיפה, פ"ד מד(1) 441, 453):
"השופט החוקר בסיבת מוות רשאי, אך אינו חייב, לסכם חקירתו בצו אישום לפי סעיף 32 לחוק."
בהמשך דבריו מצטט הנשיא שמגר, בהסכמה, דברים שאמר השופט ח' כהן בבג"ץ 159/68 רפאל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 776, 780:
"לפי דיני הדיון הפלילי הנוהגים אצלנו, הכלל הוא שבידי היועץ המשפטי לממשלה ועושי דברו נתון שיקול דעת אם להעמיד אדם בפלילים ואם לאו - והוא אף במקרה שיש בידי התביעה כללית ראיות מספיקות לאישומו. דוקא מפני שמתן צו אישום על ידי השופט החוקר יש בו כדי לשלול, לפי סעיף 33 לחוק, שיקול דעת זה מאת התביעה הכללית, ייתכן גם ייתכן ששופט חוקר, אף על פי שמצא ראיות מספיקות לאישומו של אדם פלוני בעבירה פלילית, יימנע מתת צו אישום לפי סעיף 32 ויבכר להשאיר את ההחלטה אם להאשים אם לאו, לשיקול דעתה של התביעה הכללית".
השאלה הנשאלת בענייננו היא, איפוא, אם החלטתו של שופט חוקר סיבות המוות ראויה כי נתערב בה ונהפכנה על-פיה.
תשובתנו לשאלה היא בשלילה. אין צורך שנביע הסכמתנו לכל אשר אמר השופט, ואכן לא נאמר כן. יחד-עם-זאת, לא נתגלתה לנו בהחלטתו של השופט טעות המצדיקה התערבותנו בהחלטתו כדי שנצווה עליו כעתירת העותרים. השופט החוקר קנה על-פי החוק שיקול-דעת אם לצוות על העמדתו של פלוני לדין אם לאו, ולא נמצא לנו כי נפל בהחלטתו פגם המצדיק התערבותנו.
אין בדברינו כדי לשלול אפשרות שהעותרים ישובו ויפנו בשנית אל היועץ המשפטי לממשלה.
עם כל הצער שבדבר, אנו מחליטים לדחות את העתירה. ואולם לא נעשה צו להוצאות.
ניתן היום, ז' בטבת תשנ"ח (5.1.98)
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96024470.G02