בג"ץ 2203/15 — רמת מגשימים - מושב שיתופי של הפועל המזרחי להתיישבו נ. המוסד

פסק-דין בתיק בג"ץ 2203/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2203/15 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט מ' מזוז העותרת: רמת מגשימים - מושב שיתופי של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי - נצרת 2. בית הדין הארצי לעבודה המשיב הפורמלי: מחמד עלי עבד ארחמן עדוי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד קובי קפלנסקי פסק-דין השופט מ' מזוז: 1. עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (הנשיא י' פליטמן, סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה וכב' השופט א' איטח, ונציגי הציבור א' וייץ ו- א' גדעון) מיום 5.3.2015 בעב"ל 7701-10-13, בגדרו נדחה ערעור של העותרת על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (כב' השופט ח' ארמון ונציגי הציבור ק' קנדרו ו-י' הולצמן) מיום 14.7.2013 בב"ל 14466-12-12. 2. ראשיתם של ההליכים בתביעה שהגיש המשיב הפורמלי (להלן: המשיב) נגד המשיב 1 (להלן: המוסד) להכיר בתאונת דרכים שעבר בשנת 2001 כתאונת עבודה. העותרת לא היתה צד לתביעה, אך במהלך ניהולה ביקשה להצטרף אליה בנימוק שהיא מעסיקתו של המשיב לענין החוק, שכן התאונה אירעה בעת שעבד בתחומי המושב. בבקשה ציינה עוד, כי במסגרת ההליך הנזיקי נפסק שהחבות לפיצוי המשיב מוטלת עליה, יחד עם נהג הרכב וקרנית. בית הדין האזורי לעבודה (כבוד השופט ח' ארמון) דחה את הבקשה, לאחר שלא ראה מקום לשקול צירוף צדדים בשלב הדיון בסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, אך הותיר פתח להגשת בקשה נוספת ככל שהתביעה תידון לגופה. עם זאת, בית הדין ציין כי הבקשה אינה ברורה, שכן לפי טופס התביעה היה המשיב עובד של מר אלבר אלקונינה, וסיווג המעסיק לענין החוק אינו נעשה לפי החצרים בהם התרחשה התאונה (החלטה מיום 1.5.2013 בתיק בל 14466-11-12). 3. אחר דיון בבקשה לסילוק על הסף דחה בית הדין את התביעה מחמת התיישנות, מהטעם שהוגשה לבית הדין למעלה מעשר שנים לאחר שהמוסד דחה את תביעת המשיב, הרבה מעבר למגבלת הזמן הקבועה בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-1969 (6 חודשים לפי נוסחה הקודם של התקנה, ו-12 חודשים לפי נוסחה העדכני). 4. המשיב לא ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי, אולם העותרת הגישה ערעור בו טענה כי היא מעסיקתו של המשיב ולפיכך קמה לה זכות לערער בשמו מכוח סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). העותרת כיוונה את ערעורה נגד פסק הדין לגופו, וטענה נגד דחיית התביעה מחמת התיישנות. 5. בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור. בפסק הדין נקבע, כי אין לעותרת זכות עמידה להגיש את הערעור תחת המשיב, וזאת משלושה טעמים: ראשית, לא הוכח כי היתה מעסיקתו של המשיב לענין סעיף 393 לחוק; שנית, משהמשיב הגיש תביעה כלל לא קמה למעביד אפשרות לתבוע במקומו, שכן סעיף 393 לחוק מקים למעביד אפשרות להגיש תובענה בהעדר תובענה של העובד; שלישית, בקשת העותרת להצטרף כצד להליך בבית הדין האזורי נדחתה והעותרת בחרה שלא לערער על החלטה זו. למעלה מן הדרוש הוסיף בית הדין, כי פקיד התביעות של המוסד היה מוסמך לדחות את התביעה עקב אי המצאת מסמכים, וכי משהמשיב והעותרת לא פנו לבית הדין האזורי משך עשר שנים הרי בדין נדחתה תביעת המשיב מטעמי התיישנות. 6. בעתירה דנן טוענת העותרת, כי הצדק מחייב התערבות בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי, שכן המוסד נהג בחוסר תום לב קיצוני בכך שהתעלם משך עשר שנים מפניות בא-כוח המשיב לחדש תובענתו. כן טוענת היא, כי בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות מהותיות העולות כדי חריגה מסמכות בית הדין. ראשית, המוסד לא היה מוסמך לדחות את התביעה עקב אי המצאת מסמכים אלא רק לעכבה, כיוון שמדובר היה במסמכים שאינם בשליטת המשיב, וזאת לאור תקנות 14-13 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד-1954 וכן תקנה 8(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998; שנית, הקביעה לפיה היה על העותרת להגיש ערעור במועד על דחיית בקשתה להצטרף להליך בבית הדין האזורי נוגדת את זכות העותרת לערער על החלטה אחרת במסגרת הערעור על פסק הדין, מכוח תקנה 84 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. 7. לאחר עיון הגענו לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף, אף בלא צורך בתגובת המשיב. 8. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, וכי התערבותו בהחלטות בית הדין מוגבלת למקרים חריגים בהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: בהחלטת בית הדין נתגלתה טעות משפטית מהותית, ובנסיבות הענין הצדק מחייב התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 524/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"ץ 50/89 יודייקין נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מד(1) 387, 394 (1990); בג"ץ 8111/14 פרופ' דינה פלפל נ' בית הדין הארצי לעבודה (24.12.2014); בג"ץ 396/15 פרופ' איל וינקלר נ' בית הדין הארצי לעבודה (22.1.2015)). התנאי השני הנזכר מתייחס בדרך כלל למקרים בהם החלטת בית הדין מעוררת סוגיה עקרונית כללית, בתחום יחסי העבודה או בכלל (בג"ץ 585/86 שריירמן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2)393, 397 (1987); בג"ץ 608/88 פינקלשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מג(2) 395, 408 (1989)). 9. העתירה שלפנינו אינה עונה על אף אחד מהתנאים האמורים, ועל כן אין מקום שבית משפט זה ייזקק לה. נציין עם זאת, כי גם לגופם של דברים אין העתירה מצביעה על פגם שנפל בהחלטת בית הדין הארצי. המוקד בפסק דינו של בית הדין הארצי הוא העדר מעמד לעותרת. סעיף 393 לחוק נושא את הכותרת "תובענה של מעביד בהעדר תובענה של עובד", והוא מסדיר אפשרות למעסיק לבוא בנעלי העובד ולהגיש בשמו תביעה מקום ש"עובד או התלויים בו, שהמוסד דחה את תביעתם לגמלה לפי פרק ה' ולא הגישו תובענה לבית הדין לעבודה תוך המועד שנקבע בתקנות". המשיב, אשר העותרת טוענת כי היתה מעסיקתו, הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ובחר שלא לערער על פסק הדין שניתן בעניינה. בית הדין הארצי סבר כי אין בנסיבות אלה מקום ליישום סעיף 393 לחוק. העותרת אינה מתמודדת בעתירתה עם קביעה זו, על אף שהיא עומדת במוקד פסק הדין ורלוונטית לעמידתה אף לפנינו, משמדובר בתנאי סף לשמיעת טענותיה. אף ניסיון העותרת להסתמך על זכותה לערער על דחיית בקשתה להצטרף לא יועיל. ערעור העותרת לבית הדין הארצי, ובעקבותיו העתירה, אינם מכוונים נגד החלטת בית הדין שלא לצרף את העותרת להליך, אלא מדובר בערעור לגוף פסק דינו של בית הדין האזורי הדוחה את התביעה מחמת התיישנות, וזאת אף שהעותרת אינה צד לפסק הדין, ותוך שהעותרת שמה עצמה בנעלי המשיב עוד טרם שהוכרה כבאה בנעליו. די בכך לדחיית העתירה, מבלי להידרש לשאלות אחרות שעוררה העותרת. 10. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ה בניסן התשע"ה (14.4.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15022030_B02.doc הי מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il