בג"ץ 1949/05 — שלמה שקד נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1949/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1949/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור העותר: שלמה שקד נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. המוסד לביטוח לאומי 3. עו'ד אורית פודמסקי עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי בעב"ל 410/97 מיום 21.09.2000, לפיו נדחה ערעור העותר על החלטת בית הדין האזורי שלא להכיר באירוע במקום עבודתו כתאונת עבודה. 2. העותר החל לעבוד כטכנאי אלקטרוניקה ברפא"ל בשנת 1979. לטענתו, בחודש יוני שנת 1992 הגיש העותר תלונה למבקרת המדינה, שעניינה שחיתות שגילה, לטענתו, במתקן מערך הניסויים בו עבד. העותר סבור, כי בעקבות הגשת תלונה החלה מסכת התנכלויות מצד רפא"ל ועובדיה, במסגרתה הוכנס לתיקו האישי מסמך המציג אותו כמעורער בנפשו וכמי שנשקף ממנו סיכון בטחוני. בחודש ספטמבר שנת 1992 הועבר העותר לעבודה במחסן חומרי עבודה, העברה אליה התנגד נחרצות. ביום 05.10.1992 התקיימה שיחה בין העותר לראש חטיבת הסיוע, בה נאמר לו לראשונה כי הוחל בהליך פיטורים לגביו, וכי במקביל לכך נבחנות אפשרויות תעסוקה אחרות עבורו במסגרת רפא"ל. בתגובה לכך הצהיר העותר כי הוא פותח בשביתת שבת, וסירב להתפנות ממושבו. משכשל איש הבטחון לפנותו מהמשרד, הוזעקו למקום שוטרים, ועם הגעתם התמוטט העותר והתעלף, ככל הנראה בשל מחלת הסכרת בה היה חולה אותה עת. לאחר שהשוטרים סייעו בידו להזריק את מנת האינסולין הנדרשת, נכפת העותר באזיקים ופונה מהמקום. בתום חקירה קצרה והגשת תלונה בגין הסגת גבול, שוחרר העותר בערבות עצמית, שב לרפא"ל באוטובוס כדי לקחת את רכבו, ושם נאמר לו על ידי קצין הבטחון כי התג שלו "ייחסם" כך שלא יוכל להיכנס עוד לרפא"ל (להלן – "הארוע"). העותר נעדר ממקום עבודתו משך חודש ימים בשל מחלתו, ועם שובו קיבל מרופאת רפא"ל אישור המקצר את שעות עבודתו בשעה אחת למשך חודש נוסף. ביום 31.05.1993 פוטר העותר ממקום עבודתו. 3. ביום 08.02.1994 הגיש העותר תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) להכרה בו כנפגע עבודה עקב תאונת עבודה לאור הפגיעה הרגשית שנגרמה לו בשל המסמך שצורף לתיקו האישי והביא לפיטוריו. המוסד דחה תביעה זו, ובתגובה לכך הגיש העותר ביום 11.07.1995 תביעה לבית הדין האזורי בחיפה (תב"ע נד/0-541) (להלן: התביעה הראשונה) להכרה בו כנפגע תאונת עבודה. בית הדין האזורי דחה את התביעה מהטעם שהעותר לא הצביע על ארוע שניתן לאיתור בזמן ובמקום, ולא הגיש תעודת נפגע עבודה כדי להוכיח אי כושר לעבודה לתקופה מסוימת. 4. ביום 05.11.1995 הגיש העותר תביעה נוספת לבית הדין האזורי (תב"ע נו/0-129) (להלן: התביעה השנייה) להכרה בארוע כתאונת עבודה פי חוק הביטוח הלאומי. בתביעה זו נטען, כי בעקבות הארוע התדרדר מצבו הנפשי של העותר. התביעה הוגשה בטרם פנה העותר מוסד לביטוח לאומי. בית הדין האזורי דחה גם תביעה זו ממספר טעמים ובהם, מעשה בית דין ביחס לפסק הדין בתביעה הראשונה, כאשר הארוע היווה גם בהליך הראשון חלק מהמסכת העובדתית שהיתה במוקד עילת התביעה. כן פסק כי גם לגופו של ענין דין התביעה להידחות. בית הדין קבע כי אין מדובר בתאונה אלא בארוע ידוע וצפוי מראש משהעותר סירב להיענות לדרישת השוטרים להתפנות מהמקום, ובנסיבות אלה מעצרו ותוצאות מעצרו אינם בבחינת תאונה. כן נקבע על סמך חוות דעת מומחים כי לא הוכחה פגיעה של העותר מארוע תאונתי כלשהו. 5. על החלטת בין הדין האזורי בתביעה השנייה ערער העותר לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 410/97), בטענה כי לאירוע נשוא התביעה היה משקל מכריע בתהליך הטראומה אותו חווה. עוד נטען בערעור, כי בית הדין האזורי התעלם מכך שעדים מסוימים נמנעו מלהעיד ומכך שראיות אחרות נעלמו, דוגמת תיקו הרפואי של העותר. מנגד טען המוסד לביטוח לאומי כי בתביעה השנייה קיים השתק עילה הנובע מפסק הדין בתביעה הראשונה. בהחלטתו מיום 21.07.1999 דחה בית הדין הארצי את טענת השתק העילה של המוסד, וקבע כי יש למנות יועץ רפואי מומחה, אשר יקבע האם העותר חולה במחלת נפש, והאם האירוע הנטען הוא הגורם לה. בפסק דינו מיום 21.09.00 דחה בית הדין הארצי (כב' השופט ע. רבינוביץ) את הערעור. הדחייה התבססה על עמדתו של הרופא המומחה שחיווה את דעתו לפיה אין העותר חולה במחלת נפש או לוקה במגבלה נפשית כלשהי המונעת ממנו מלעבוד. 6. בעתירה המונחת לפנינו, מבקש העותר לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי. בעתירה נטען כי בית הדין הארצי נהג שלא כדין בהתייחסו לראיות שהוגשו, והסיק מסקנות מוטעות מחוות הדעת הרפואית שהוגשה. 7. דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי אין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מתערב בפסיקותיו של בית הדין לעבודה אלא אם ארעה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה, (בג"צ 525/84 נביל חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה פד"י מ(1) 673, 693-4); בג"צ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י נא(2) 63, 88; בג"צ 3400/98 אילנה בן עזרא נ' בית הדין הארצי לעבודה, תק-על 98 (3) 1149). מקרה זה אינו מקיים עילה להתערבות בית משפט זה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. אי לכך, העתירה נדחית על הסף. ניתן היום, כ"ב בסיון תשס"ה (29.6.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05019490_R02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il